למה התחלתי להקליט ולצלם פודקאסטים?
מי שקצת נכנס לתחום הזה של הפודקאסטים,
מבין שבגדול שזה כאב ראש אחד גדול.
מבחוץ זה נראה נורא פשוט.
חדר, מיקרופון, 60 דקות וסיימנו.
ואיך זה נראה כשהתיאוריה פוגשת מציאות?
על כל שעת צילום/הקלטה יש עוד 7-8 שעות עבודה בצורות שונות.
"לגייס" אורחים, להתכונן לראיון, לערוך, להעלות, להפיץ, לכתוב טקסטים מסביב, לקדם ושאר ירקות.
אז למה מלכתחילה?
יש לא מעט סיבות.
מיתוג אישי, למידה עצומה מדמויות מרתקות וכן, גם קצת אלטרואיזם של יצירת ערך לעולם.
אבל אולי הסיבה המשמעותית ביותר עבורי ל-"טיול בבניאס" הזה שנקרא פודקאסט היא חיבורים וחברויות.
אנשים בסטטוס חברתי/כלכלי גבוה מקבלים עשרות ומאות פניות בחודש מאנשים שונים.
לפעמים זה לצלם ברכה לילד ולפעמים "אשמח לשבת לקפה".
פניות שלרוב נענות באי מענה או בתגובות אדישות בצורה יחסית.
לא מרשעות אלא מעומס.
ומה הוא אותו פודקאסט? הוא פלטפורמה לחדור את קליפת האדישות.
הוא הזדמנות להכיר אנשים בצורה עמוקה ועם טיפה פחות פילטרים.
והפודקאסט של השבוע הוא דוגמה חיה לעניין.
(מר) דורון מדלי הגיע לפודקאסט לפני כמה חודשים ומאז נוצרה חברות.
חברות שהובילה לפרק נוסף בפודקאסט.
והפעם דיברנו על דברים קצת שונים מאשר בפרק הראשון יחד.
הפעם דיברנו על דיכאון ודרכים להתמודדות (בעקבות הקמפיין שהוביל דורון),
דיברנו על ניהול זמן ועל ניהול שקט פנימי.
דיברנו על הצלחה והמחירים שלה ודיברנו על תרבות, אחריות אישית ועוד מלא דברים נפלאים.
